בן (בנימין) סלע
בן ליהודית ויוסי.
נולד בי"א בתשרי תשמ"ב, 09.10.1981.
גר ביישוב הקהילתי קורנית שבמועצה האזורית משגב.
שירת בפלחה"ן (פלוגת הנדסה) בחטיבת צנחנים.
נפל בקרב בלבנון בט"ו באב תשס"ו , 09.08.2006.
היה בן עשרים וארבע בנופלו.
הובא למנוחת עולמים בבית העלמין במשגב.
בן הוא בן הזקונים של יהודית ויוסי. נולד ביום י"א בתשרי תשמ"ב 9.10.1981 ביישוב הקהילתי קורנית שבמועצה האזורית משגב . בן נולד אחרי שתי בנות, וכבן הזקונים נעטף באהבה רבה. את כל שנות לימודיו, מכיתה א' ועד י"ב, עשה בן במשגב – בבית הספר היסודי, ובבית הספר הניסויי העל-יסודי. הוא היה ספורטאי טוב וכדורסלן מוכשר, ושיחק במשך תשע שנים בנבחרת הכדורסל של משגב, שם הדביקו לו החברים את השם "ציון".
בן היה ילד שובב אך תמים, ישר דרך ואוהב אדם. חיוכו היה כובש, צחוקו משוחרר, חוש ההומור שלו מיוחד, ועיניו מביעות טוב ואהבה, פשטות ויופי פנימי. "כבר בתור ילד קטן הוא היה רגיש מאוד לאחרים," מספרת עינב, חברת ילדות. "היה לו מוסר פנימי מאוד גבוה." "ילד יפה עיניים," ממשיכה ומתארת את בן רותי, המחנכת בתיכון, "שראה את היופי בכל מה שסובב אותו – באנשים, במעשים, בטבע . ילד של אהבה בלי תנאים, שאהב את האנשים ואנשים אהבו אותו. אם עשרה קבין של טוּב ירדו לעולם, אין ספק שאתה, בן, קיבלת תשעה מהם." ומסכמת גילה, המחנכת של בן בחטיבה: "יש אומרים על מורה מסוים שהיה מורה לחיים, בן היה עבורי תלמיד לחיים."
ילד אהוב ואוהב היה בן, ומאוד מאוד משפחתי. היה חשוב לו להיות עם כולם ולכן תמיד הצטרף לאירועים המשפחתיים. קשר מיוחד היה לבן עם בני הדודים, ילדיה של סמדי, דודתו האהובה שראה בה אימא שנייה, והוא היה מעורב מאוד בחייהם.
מעגלים רבים של חברים היו לבן והוא חיבר בין כולם. "יותר מכול הוא היה איש שאוהב, ומקבל, ונותן, וזה מה שעשה אותו איש קסום," אמר עליו חברו איתי. "אין לי ספק שהוא שבר לבבות של בנות רבות..." אומרת סמדי, "אך כיוון שהיה צנוע, הפריע לו שמתייחסים לחיצוניות שלו. תמיד חיפש את הפנימיות. נשמה טהורה, כולו נתינה." ומוסיפה עינב: "מאז ומתמיד היו בנות שרצו אותו, אבל בגלל היושר שלו, הוא אף פעם לא רצה לפגוע. תמיד רצה לוודא שהרגש אמיתי."
בן התנדב ל"צנחנים", ועם גיוסו, ב -16.3.2000, החל את מסלול ההכשרה בפלחה"ן (פלוגת ההנדסה). הימים היו ימי הטרור של אינתיפאדת אל-אקצה – אירועי "גאות ושפל", ואת עיקר שירותו עשה בן בשטחים. רוב הפעילות המבצעית הייתה בתוך העיר, בין הבתים ובקרב התושבים. כאן בא לידי ביטוי הקונפליקט הגדול בין היותו של בן איש צבא ופטריוט, שיודע כי את העבודה צריך לעשות, לבין ערכיו ועקרונותיו המוסריים. חבריו לצוות מספרים שבן היה המצפון שלהם, וגם שהיה חייל טוב וביצע את כל המשימות שהוטלו עליו, התקשה להתמודד עם ההתערבות בחיי התושבים. "בן התאפיין בחוש צדק מפותח," מספר יאיר, חברו לצוות. היה לו אכפת מדברים שבדרך כלל אנחנו מפטירים ואומרים 'טוב, נו, ככה זה'. הוא היה עוצר ואומר, 'רגע, אבל למה?'..."
משפחתו של בן ליוותה אותו לכל אורך הדרך הצבאית, נסעה לבקרו כל אימת שרק התאפשר, והתקבלה על ידו באהבה רבה עם חיבוק גדול, הגם שלא הרבה לשתפם בחוויות הפעילות, כדי שלא להדאיגם. קשר חם נוצר בין בני המשפחה לחברי הצוות של בן – חבריו בלב ובנפש. "כשהיינו באים לבקרו הבאנו אוכל לגדוד שלם, לא לצוות. החיילים תמיד היו צוחקים עלינו אבל אוכלים..." נזכר יוסי. כשהיה בן מגיע לחופשות מן הצבא, נהג לחטוף תנומה קלה, ומיד היו מתכנסים סביבו החברים במרפסת בית הוריו, ומפליגים בשיחות ארוכות אל תוך הלילה. בן היה פתוח להשקפות חדשות ושונות משלו, ותמיד חיפש את היופי והטוב שבאחרים. כתב גיא, אחד מחבריו: "... אתה לא יודע את זה, אבל היית לי מלאך... אתה אדם מקסים, צנוע. אותה דמות לחיקוי, שכל כך מכבד את כולם..."
לאחר שהשתחרר מהצבא יצא בן לממש את חלומותיו ולטייל בעולם. נראה כי זו הייתה דרכו לפרוק את המתח שהצטבר בשנות שירותו, ולחוש עצמאות. המקום הראשון שהגיע אליו היה "קמינו דה סנט דייאגו" שבספרד – דרך הצליינים. אלף קילומטר גמע בן בהליכה רגלית, נהנה מן הנופים ומן האתגר, אך בעיקר התרשם מהמפגש עם האנשים. הקשר והשיח עם בני אדם היו חשובים לו ביותר, ובמהלך המסע התחבר לחבורה של צעירים מכל קצות העולם. בכל מקום שטייל בו, נהג בן להשתלב ולהכיר את אורחות חייהם של התושבים. באחד מטיוליו באיטליה עבד ללא שכר בחווה, ובמסע אחר, במונגוליה, נשאר עוד כמה ימים, כדי לעבוד עם המקומיים. בקלי קלות היה מתחבר ומתקשר עם אנשים זרים לחלוטין, גם ללא ידיעת שפתם.
במהלך טיול שערך בן בהודו פגש את אבשה, חבר ילדות, ויחד החליטו לערוך מסע סוסים בערבות מונגוליה. הם קנו מילון אנגלי-מונגולי כדי שיוכלו לתקשר עם המקומיים, ורכשו שני סוסי רכיבה וסוס לנשיאת המשא. ארבעים וחמישה ימים נמשך מסע ההישרדות. מדי כמה ימים הגיעו למקום יישוב, קנו מצרכים בסיסיים בלבד, והמשיכו בדרכם. הם חיו בטבע, ומזונם העיקרי היה לחם שאפו בעצמם. בשל תנאי השטח, כמעט שלא תקשרו עם משפחותיהם. זה היה מסע לנפש, ובמהלכו עבר בן שינוי והתפתח רוחנית. עדות לכך היא הדברים שכתב ביומן המסע: "... אנחנו עוברים בדרך מפותלת, בין יערות, מטפסים ויורדים הרים וגבעות. בחלק מהמקומות השיפועים היו כה חדים שנאלצנו לרדת מהסוסים ולהוליך אותם. אלו היו ימים לא קלים בכלל, אך כאילו מלווים אותנו מלאכים ואיכשהו הדברים מסתדרים. ... הטיול הזה לימד אותי הרבה על פשטות . אפשר לחיות מכלום ..."
כשחזר בן לארץ, ניכר השינוי שהתחולל בו. הוא סלד מחומריות, גילה עניין רק בנושאים רוחניים עמוקים, ומאוהב מושבע של בשר נעשה צמחוני. אהבתו לטבע הפכה למודעות אקולוגית עמוקה, והוא הצטרף לארגון "גרינפיס". "הטרידו אותו מאוד האבסורדים והניגודים שיש בעולם," סיפר סלו, חבר: "כל הגישה שלו לנעשה מסביב הייתה מאוד אכפתית. כשהוא היה נכנס בדלת, פשוט אור נכנס בדלת."
בן סיים בהצלחה קורס מורי דרך ומלווי טיולים לחו"ל, ובין שאר תכניותיו, התכוון להקים עם חברו אבשה חברת טיולי סוסים בחו"ל. בשנת חייו האחרונה התגורר בתל אביב, ועבד בסניף של פיצה "עגבנייה". שרה, אחת מידידותיו, מספרת כי פעם, כשביקרה אותו בעבודה, נכנס לפתע הומלס – בלי נעליים ועם בגדים קרועים. בן הסתכל על האיש, נתן לו פיצה חמה, ולאחר שיצא, שילם על הפיצה. "אז הבנתי," כתבה שרה, "מה זו הציונות שיש בך וזה הראה לי שיש אנשים כמוך שבאמת קיימים בעולם הזה..."
ביולי 2006 סיים בן את "פרק תל אביב", וחזר לגור בקורנית. מלחמת לבנון השנייה, שפרצה ב-12 ביולי, תפסה אותו בעיצומן של הכנות למסע רכיבת סוסים בשביל "חוצה ישראל". "באחד הימים הראשונים של המלחמה נפל טיל על בית בדרום לבנון שהיה מלא חיילים," נזכרת יהודית. "ברגע ששמעתי את זה, הרגשתי שככה בן ימות. התחננתי בפניו שייסע לאחותו שבאיטליה, אבל הוא אמר – 'זו מלחמה על הבית, ואני לא אברח.'"
בן נפל בקרב בלבנון ביום ט"ו באב תשס"ו 9.8.2006, והוא בן עשרים וארבע . בשעה 13:30 פגע טיל נ"ט שירה החזבאללה בבניין שבו שהו בן וחבריו בכפר דבל, בגזרה המזרחית. המבנה קרס, בן נפצע קשה, החילוץ התעכב, וחמש שעות אחר כך, שלוש מאות מטר מגבול ישראל, נפח את נשמתו.