נעם ענב
בת לאבישג ויפתח.
אחות לאורי, דורון, אשל טל ועודד.
נולדה בט סיוון התשנא, 22.05.1991.
גרה בעצמון.
שירתה בחטיבת הנח"ל.
בעת שירותה הצבאי ביד אב התשעב, 02.08.2012.
היתה בת 21.
הובאה למנוחת עולמים במשגב.
בת אבישג ויפתח. נעם נולדה בעצמון שבגליל ביום ט' בסיוון תשנ"א (22.5.1991). ילדה רביעית במשפחה, אחות של אורי, דורון, אשל, טל ועודד.
ביום 8.3.2011 התגייסה נעם לצה"ל. היא שירתה בחטיבת הנח"ל, ובמהלך שירותה התקדמה לדרגת רב-טוראית.
נעם נפלה בעת שירותה ביום ט"ו באב תשע"ב (2.8.2012), בתאונת דרכים. בת עשרים ואחת בנפלה. היא הובאה למנוחות בבית העלמין האזורי במשגב. הותירה הורים, אחות וארבעה אחים.
נעם הועלתה אחרי נפילתה לדרגת סמלת.
על מצבתה של נעם כתבו בני המשפחה מילות שיר: "וחי בי הזכר הזה הנוהר, השקט הזה והרוך / ומתק העצב אשר זמרתך ידעה על הנפש לנסוך" (רחל).
בלידתה סימלה נעם למשפחתה התבססות ויציבות עם המעבר לבית בישוב עצמון. מרגע היוולדה נעטפה באהבה גדולה מהוריה, מהמשפחה המורחבת ומאחיה הבוגרים שהיו לה כהורים קטנים. כולם סרו למרותה ודאגו לשמח ולהצחיק אותה. נעם הייתה תינוקת עדינה בעלת עיניים גדולות ויפות. סבה אמר עליה "כולה עיניים". הוא נפטר בהיותה בת שבעה חודשים.
דורון אחותה מספרת: "נעם הייתה תינוקת רכה, מתוקה, קצת רעשנית, שאהבתי מאוד לעזור בטיפול בה. כשגדלה הפכה לילדה דעתנית, חושבת, מדברת – הרבה מדי לפעמים, לדעת אחותה הגדולה וחסרת הסבלנות בשלב הפחות טוב של גיל ההתבגרות. ילדה מוכשרת, יפה, מצחיקה, בעלת חוש הומור ורצון שלכולם יהיה טוב כל הזמן, דאגנית ואהובה שלא יודעת כמה היא מוצלחת. תמיד משווה את עצמה לכל מי שמסביבה תוך ניסיון עיקש ועקבי לא להיכנס לאף אחד ל'משבצת' שלו, ושמירה אדוקה על ה'משבצת' שלה. אני לא חושבת שנעם ידעה איזו השפעה יש לה על מצב הרוח הכללי בכל מקום בו היא נמצאת. כמו שאומר השיר 'כשהיא מחייכת גם אני מחייכת, וכשהיא עצובה...' כולם נדבקים מיד ברגש המתפרץ ממנה בלי שום צורך במילים".
פנימיותה של נעם השתקפה החוצה ברגעי אושר וגם ברגעי עצב או כעס. היא הדביקה בשמחתה ובצחוקה את סביבתה. אף על פי שיחסי האנוש שלה היו מצוינים, נעם חשבה שהיא צריכה להשקיע יותר ולגלות יותר רגישות, הבנה וקבלה.
היא למדה בבית הספר היסודי "משגב" וסיימה את תיכון "משגב" במגמת תנ"ך הגברה. לנעם היה חוש אסתטי מפותח שהתגלה כבר בגן הילדים , כשהיא הקפידה על התאמת השמלה לנעליים ולתסרוקת. נעם הייתה יצירתית, היא תפרה לאחיינית שלה שקד שמלות תחרה מבגדים שלה ומווילונות. בחדרה היא אספה מיניאטורות ובובות עמים, ואפילו הקירות אמרו יצירה ודמיון: אחד היה צבוע בורדו, אחר בתכלת והדלת נצבעה בכתום. "כל החדר אומר, מרגיש, מריח נעם," אומר אביה. בתיקים שלה תמיד היו טמונים ספרים שקנתה לעצמה, פתקים מחברים או מחברות, פנקסים ומכתבים שכתבה או שקיבלה.
לקראת שחרורה חשבה על לימודים והתלבטה בין טיפול לעיצוב. הצד האמנותי המפותח שלה הכריע והיא החלה להכין תיק עבודות ללימודי אדריכלות. באותו זמן תכננה המשפחה לשפץ את הבית. לנעם, שהייתה שותפה למספר פגישות עם הארכיטקט, היה חלק חשוב בתהליך. בזכות ראייתה המרחבית-התכנונית וגם ראייתה את חשיבות המשפחה "לכל אחד מהאחים צריך להיות חדר בבית המשופץ" פסקה. בצד התכנוני, היא ראתה מהתכנית איך בפועל יראה הבית והציעה הצעות יצירתיות וחשובות עד שהארכיטקט כבר ביקש שתהיה נוכחת בכל הפגישות. נעם חשה גאווה בצירופו של טל למשפחתה, כאומנה. היא הייתה מחוברת למשפחתה בחבלי אהבה. ליום ההולדת החמש-עשרה של עודד היא כתבה לו: "תודה על החברות שלנו, ועל שאתה מאפשר אותה ורוצה בה, אני לא יכולה להסביר לך כמה שזה כיף וחשוב לי". בכל ערב שבת התכנסה המשפחה ושרה שירי ארץ ישראל או משירי הביטלס, הילדים כולל נעם, שלימדה את עצמה בסיוע של דורון - לנגן בגיטרה, ניגנו ושרו. בימים אלה, כשהוזמנה לצאת לבלות, בחרה להישאר עם המשפחה ורק בשעה מאוחרת יצאה להיפגש עם חברות וחברים.
סיפורי סבתה על תקופת מלחמת העולם השנייה ריתקו אותה. סבתה הוגלתה למחנה כפייה בסיביר למשך חמש שנים, ובתום המלחמה אספה ילדים יהודיים בודדים שחיו בזהות שאולה כנוצרים והכינה אותם לעלייה ארצה. סבתה נפטרה כשנעם הייתה בת שמונה. בתיכון כתבה נעם עבודת גמר בהיסטוריה על הסתרת ילדים בשואה בזהות שאולה והצלתם, בעקבות סיפור החיים של סבתה. "את הבחירה בנושא אני זוקפת לזכותה של סבתי ז"ל, חמדה איש שלום (אוורבוך)," כתבה בהקדמה, "שסיפורה האישי ליווה אותי כל חיי ותמיד עורר בי עניין רב ... במשך כל פגישותינו היא סיפרה לי את סיפורה פעם אחר פעם, לפי בקשתי ... כשהחלטתי להתעמק בנושא זה, עניין ומשך אותי לחקור ולבחון את סיפורה דווקא מההיבט של גורל הילדים שהצילה ... סבתא שמרה על קשרים עם הילדים אותם העלתה ארצה, ובכל שנה היו נפגשים בחג השני של סוכות, בביתה שבקיבוץ חניתה". על עבודה זו קיבלה את הציון 100.
מיכל, המחנכת של נעם, סיפרה-ספדה לה: "הייתה לך רגישות נדירה לאנשים ומצבים. היה בך, משהו אצילי, מתחשב, טהור כל כך. ידעת להיות חברה טובה, ולכן צברת במהלך התיכון חברות רבות, כולן חברות אמת שהקיפו אותך והיו שותפות לחוויות רבות המלוות בדרך כלל בנות מתבגרות. היית נערה בוגרת ובעלת דעה עצמאית, שבשקט ובעוצמה רבה הביעה את דעתה. תמיד ייצגת עמדה הומאנית, מתחשבת ושקולה, בררת את המילים בקפדנות. בשבילך, העולם חייב היה להיות מושלם, חיפשת תמיד את הצדק המוחלט. עבדת קשה, היית תלמידה חרוצה, פרפקציוניסטית, מעמיקה ומתעניינת בנושאים רבים, בעיקר בשאלות עולם ומוסר. זכורה לי עבודת הגמר שכתבת על ילדים בזהות שאולה בשואה. גם בנושא זה טיפלת ברגישות ובמסירות, העמקת בתכנים והתחברת לכתוב, לא פלא שעבודתך זכתה לשבחים ולציון מעולה. בקול פעמונים, הנעמת בשירתך בטקסים ובמסיבת הסיום. לא להאמין עם כמה ביטחון ניצבת מול הקהל בפארק ושרת על ילדי הירח שהאמינו בשוויון, רעות וגם אחווה. כמה מתאים לך משפט זה ... ליבי אתכם הורים יקרים, נעם עוצבה בדמותכם, בעיניה הייתם מודל לחיקוי, בבית היא ספגה את הערכים שעיצבו אותה. הייתם הבית החם שתמך ואפשר ואיזן ונתן לנעם הרבה כוח ואהבה. מלאכית טובת לב, נוחי בשלום".
כאמור, למרות צניעותה וביישנותה, בכנסים של בית הספר ובמסיבת סיום של י"ב הופיעה נעם בשירה מול כל בית הספר וקהילת משגב. במסע לפולין, בטקס שהתקיים בדכאו, שרה נעם בדואט עם מיכל זהר את שירו של שלום חנוך, "ילדים של החיים". מיכל נפלה בעת שירותה הצבאי, בפיגוע דריסה ליד תחנת הרכבת בעכו.
נעם אהבה לעסוק בספורט. עד כיתה ג' השתתפה בחוג התעמלות קרקע, ומכיתה ה' עד כתה י"א שיחקה בנבחרת הכדורעף של בית הספר. בכיתה י"א קטעה פציעה קשה את פעילותה זו בכדורעף. לסקי נחשפה בילדותה, היא ידעה לגלוש היטב, וכמתנת בת מצווה נסעה עם אביה לחופשת סקי ברומניה. בסיום התיכון הזמין אותה דוד שלה לחופשת סקי בצרפת, והיא בילתה שם שבוע נפלא. עם התמונות משבוע הסקי ששלח דודה למשפחה הוא כתב עליה "הצליח לכם".
נוסף על משפחתיות אין קץ וחברות מתחשבת וכנה, עם התבגרותה של נעם התברר שהקו המנחה את חייה הוא הנתינה. בכיתה י', במסגרת המחויבות האישית, היא חנכה ילד אוטיסט ביישוב; אחרי התיכון התנדבה לשנת שירות במסגרת מכינה קדם צבאית "בית ישראל" לדתיים ולחילוניים בשכונת גילה בירושלים. במקביל ללימודי ארץ ישראל ויהדות, פעלו תלמידי המכינה לטובת ילדי השכונה והקהילה, בחופשות מהלימודים הפעילו את הילדים; במהלך השנה חנכה נעם ילדה בכיתה ה', וסייעה לה בלימודים, בחברה ובמשפחה.
בכנס של כלל המכינות שנערך במכון "וינגייט", החדירה נעם בחבריה את המוטיבציה לחזור עם גביע, וכך אכן קרה, למרבה אושרה וגאוותה. בתום לימודיה במכינה נשארה נעם עם חברים נוספים מהמכינה, להתנדב עוד חצי שנה בקהילה ובבית הספר לילדים אוטיסטים.
נעם התגייסה ב-8 במרס 2011 לגדוד 50 בנח"ל, כמו אחיה אשל ואורי. היא פרחה בטירונות ונבחרה לשרת בחמ"ל (חדר מלחמה) כאשר הגדוד שירת בחרמון; השתלבה היטב, הייתה דומיננטית בהקמת החמ"לים גם בהיבט הצבאי וגם בהיבט חיי היומיום. נעם קישטה את החמ"ל בדמותה ויצרה בו אווירה ביתית וחמה. היא הגדילה ראש ולמדה היטב את הגזרה מנסה לראות את התמונה הרחבה. במסגרת של משחקי טריוויה שחיברה וכל מיני חידונים, היא הנחילה לחיילים ידע גאוגרפי והיסטורי על האזור בו שירתו וביחד למדו על מלחמות ישראל. מפקדיה העריכו אותה והיא התלוותה אליהם לדיונים ולסיורים בשטח. ערבי שישי היו חשובים מאד גם בשבתות בצבא. נעם הקפידה לאפות עוגה, להדליק נרות שבת ושכולם ילבשו לבוש חגיגי בארוחה. היא נהנתה מהשירות הצבאי והתבגרה בו.
נעם תכננה את חייה קדימה: היא חלמה לבנות את ביתה ביישוב אודם שברמת הגולן. בשירותה הכירה את תֹם ובתוך זמן קצר הם יצרו קשר עמוק, ראו עצמם כבני זוג לטווח ארוך ותמכו זה בזה. משפחתו של תֹם קיבלה אותה כבתם. לקראת יציאתו לתרגילים ולפריסות, הטמינה נעם לתֹם פתקאות מפתיעות ומעודדות.
נעם ענב נפצעה אנושות בתאונת דרכים בצומת המוביל שבגליל התחתון, במרחק עשר דקות נסיעה מביתה. הרופא שקיבל אותה במיון ברמב"ם אמר למשפחה שכבר לא היה לו מה לעשות ושהוא ישב לידה, בכה והתנצל בפניה שהוא לא יכול לעזור לה.
נעם נפלה בעת שירותה ביום ט"ו באב תשע"ב (2.8.2012), בת עשרים ואחת הייתה בנפלה. הובאה למנוחות בחלקה הצבאית בבית העלמין במשגב. הניחה אחריה הורים, אחות וארבעה אחים. הועלתה לדרגת סמל לאחר מותה.
על פי רצונה כמחזיקת כרטיס "אדי" ובשיחות בנושא - אבריה נתרמו להשתלה.
על המצבה חרטה המשפחה את מילות השיר של רחל המשוררת: "וחי בי הזכר הזה הנוהר, השקט הזה והרוך / ומתק העצב אשר זמרתך ידעה על הנפש לנסוך".
בדרכה האחרונה הודתה לה אימה על הזכות ועל הכבוד שניתנו לה – גם אם לזמן קצר כל כך – להיות אימא שלה, חברה ושותפה. היא הודתה לה על כל מה שהייתה והביאה עימה לבית, למשפחה ולחברה שלהם.
"נעמונת, נעמולי אהובה, קטנה שלנו. את המכתב הזה אלייך לא עלה בדעתי שאצטרך לכתוב אי פעם," ספד לה אביה, "פוצקי, את ילדה כל כך אהובה ומוכשרת וישרה ופתוחה לרעיונות ואנשים. כל דבר שאת נוגעת בו, משיחות וקשר עם אנשים ועד שמלה באלתור מקצועי לשקדי, מכדורעף ועד רעיונות תכנון ועיצוב לבית, שאת שולפת מתוך הבנה וראייה עמוקה – עושה רק טוב. יש לך כבר התחלה של תכניות 'של גדולים', כמו שאת אומרת, על לימודי ארכיטקטורה אחרי הצבא וכבר בפרטים, איפה לגור ולעבוד, כמה עולה ואיך מתארגן. בדרך לשם יש את תם שלך שביחד יש את הטיול שמשנה יעדים, אבל הוא שם בתחילת תכנית מפורטת. ויש את המשפחה שבה את חוגגת עם הגדולים והקטנים, המבוגרים והזקנים, מבקרת, שומרת קשר, מתעדכנת ומעדכנת, משלבת את תם באירועים והכול בנעם ואהבה שהם התיאור הטוב והקולע ביותר שלך. נעמלי, עם הרגישות שלך, בוודאי שמת כבר לב שהמכתב הזה הוא בלשון הווה, כי כך תישארי איתנו בשירי הצוותא בסלון של שישי בערב, ב'פנקס הקטן' ... בהופעות של הילדים – אחייך על הבמה ובקהל – מעודדת בלי חשבון, בטיול לאיסלנד או ניו זילנד, באירועי המשפחה המורחבת והצרה על כל רבדיה..."
דורון אחותה ספדה לה: "נעמולי, אני מצטערת ... את חטפת את כל הריקושטים שלי, לא ויתרת לי כמו שלא ויתרת לכל החברים והחברות שלך. אני רק יכולה להודות לך על זה ולספר לך כמה אני שמחה ... שבטחת בי מספיק כדי לשתף אותי בהתלבטויות, בחששות, מחשבות, חוויות וגם היית שותפה מלאה לאלה שלי. ... התקופה האחרונה הזו שלנו הייתה משמעותית מאין כמוה ... זכיתי להכיר אותך באמת".
"לנעם יש דרך אחרת לדבר, כי הלב שלה פשוט פתוח, ומי שמספיק רגיש פשוט רואה פנימה, בדיוק כמו שהיא רואה את האדם שלמולה. כשרוצים לדבר – שרים, וכשרוצים לשתוק – רוקדים וגם כשרוצים לבכות פשוט בוכים. ככה נעם, הכול דרך העיניים, הלב, הגוף, פשוט, מזמין, אוהב," כתבה שיר, חברתה ממכינת בית ישראל.
אחיה הצעיר עודד כתב לה: "כבר לא אראה את החיוך המלאכי הזה שלך, את ה'זה לא הייתי אני' אחרי כל משפט שמישהו זורק בהאשמה, את העידוד שלך בכל התלבטות שלי, את זה שאת תמיד שמחה יותר ממני על כל שינוי לטובה שקורה לי ... איך אוכל בלי לראות את הפנים הכל-כך יפות, מחייכות, מלטפות ומחבקות שלך? איך אוכל בלי לשמוע את הקול החם, האוהב, הדואג והצוהל שלך? איך אוכל בלי לחבק אותך בכל פעם שנפגשים או נפרדים? איך אוכל בלי לצחוק איתך? לצטט דברים מצחיקים מסרטים, מערכונים וסדרות?"
"לפעמים, כשאני באמת מתאמצת, מצליחה לשמוע אותך מדברת, צוחקת, רואה את הפנים שלך מולי," אמרה תמר חברתה, "רואה אותך הולכת בגשם עם מכנסיים רטובים עד הברכיים, משחקת בשיער בצורה שאופיינית רק לך, עונדת את עגילי הפרחים הייחודיים שלך, קורצת בחצי חיוך, עומדת במטבח ושוב מבשלת, יושבת לאכול ותמיד דואגת להפריד בקפדנות בין כל מנה ומנה שחס וחלילה לא יתערבבו, מתפתלת מכל דגדוג קטן, מארחת ... בשלל השוקולדים שבארון, סתם נחה לך על הדשא, מבקשת סמס מעודד כשיש לך הרגשה לא טובה, נזכרת בטון החצי מתוסכל חצי אופטימי שלך אחרי שיחה ארוכה בינינו ... רוצה את הקשר שלנו בחזרה".
בשלושים לנעם כתב לה אביה: "בחיים שלך, הכל כך קצרים, פיתחת לך ולנו כל כך הרבה ביטויים להרגלים והקשרים שפשוט טביעת רגלך, לשונך ומבטך המדהים ביופיו, בחכמתו ובמקוריותו מלווה אותי בכל נשימה. ... אני יוצא בבוקר לטייל עם ג'ק ורואה את ההר שלך הפרוש מול ביתנו ... ההר הזה שתמיד כל כך ריגש אותך ביופיו ועוצמתו ... ביום חמישי הגעתי לברמד ביחד עם הגשם הראשון ... יצאתי מהאוטו, הלכתי כמה צעדים ונשאתי מבטי לשמים, מנסה לראות אותך שם רוקדת בקריאות שמחה והתרגשות את ריקוד הגשם שלך, כמו שרקדת תמיד עם בואו..."
כשהייתה נעם בת תשע-עשרה ביקשה כמתנת יום הולדת טיול עם המשפחה, לכן בכל יום הולדת שלה עורכת המשפחה טיול עם החברים, להנצחתה
במרץ 2014, במפגש שנערך בבית ישראל - בהשתתפות המשפחה, המכינה וחברי המכינה של נעם, הוכרז כל מפעל החונכויות של בית ישראל "בדרכך נעם, חונכות תוך קבלה ונתינה בדרכה של נעם ענב ז"ל".

מתוך אתר "יזכור"