סשה (אלכסנדר) חייקוב
בן לריטה וויקטור.
נשוי לשולי (שולמית).
אח לדן ושירז.
אב לגיא, טל ומיכל.
נולד בי"ב באייר תשכ"ג, 06.05.1963.
גר ברקפת.
שירת באגף המבצעים.
נפטר ממחלה בז' בסיוון תשס"ט, 29.05.2009.
היה בן ארבעים ושש במותו.
הובא למנוחת עולמים בבית העלמין במשגב.
בנם של ריטה וויקטור. נולד ביום י"ב באייר תשכ"ג 6.5.1963 בצ'רנוביץ, אוקראינה.
סשה היה שם החיבה שלו, כך גדל וכך כינוהו כל מכריו. סשה היה ילד יפה ונבון עם תלתלי זהב ועיני תכלת. ילדותו הייתה מאושרת. סשה אהב מאוד מוזיקה, האזין לתקליטים ולסיפורים, ידע בעל פה ספרי ילדים ובגיל חמש למד לקרוא לבד. סבתא ז'אנה, אם אמו, והורי אביו, עטפו אותו בחום ובאהבה. עד גיל שלוש וחצי הוא חי לסירוגין אצל הסבים ואצל ההורים. הוריו חיו אז בתנאי חיים קשים, בעיר רחוקה בקזחסטן, אליה נשלח אביו של סשה לעבוד עם גמר לימודיו האקדמיים. סבו של סשה היה פסנתרן מוכר באוקראינה והאם עסקה בהוראה בבית ספר מכובד למוזיקה. העלייה לישראל – חלומם של כל בני המשפחה – הייתה כרוכה בסיכון. מי שהגיש בקשה לעלייה יכול היה למצוא את עצמו ללא מקור פרנסה, ללא בית וללא אישור עלייה. סבתא ז'אנה, ניצולת שואה, דחקה בבִתה לעלות ארצה מטעמים ציוניים, ואילו ויקטור והוריו החליטו לא להסתכן ועברו למוסקבה. ההורים התגרשו. כשהיה בן שש, ב-18 בנובמבר 1969, נחתו סבתו, אמו וסשה בנמל התעופה בן גוריון. 
בשנה הראשונה חי סשה עם סבתו בשכונת בן דור שליד אוניברסיטת חיפה והתחיל ללמוד בבית ספר דתי. אמו ריטה התקבלה לאולפן בקיבוץ מזרע וכעבור שנה עבר סשה לגור איתה בקיבוץ. כעבור זמן קצר נספתה סבתו בתאונת דרכים. 
ריטה תיארה את המעבר: "הקליטה בקיבוץ לא הייתה קלה ואני עודדתי את סשה להיות גאה ולזכור שמשפחתנו הייתה משפחה מכובדת של אנשים אהודים ואהובים, שלמדו והגיעו להישגים לא מבוטלים. סשה לא אכזב אף פעם". הוא היה תלמיד טוב בבית הספר "עמקים", שם למד עד סיום התיכון. בו בזמן חווה קשיי קליטה לא קלים עקב הלינה המשותפת ונוקשות מערכת החינוך, מה גם שהיה שונה מהצברים בני הקיבוץ: במבנה גופו המלא; במבטא שבפיו עם הרי"ש המתגלגלת; ועם שמו הרוסי, עליו שמר בקנאות. אבל בגיל הנעורים הפך סשה החברותי והשובב לחלק מחבורה מגובשת של ילדים והשתתף במעשי קונדס רבים. 
הוא אהב בעלי חיים ומגיל צעיר עבד בדיר, גידל טלאים, עבד ברפת ובאורווה ורכב על סוסים. בגיל בר מצווה נסע בעצמו לתל אביב וקנה כלב בוקסר. העצמאות, האמביציה הגבוהה, המקוריות, כושר הארגון והמנהיגות ניכרו בו כבר מגיל צעיר. "אני טיפוס שורד מגיל מאוד קטן," אמר על עצמו לימים, בריאיון עיתונאי.
אמו נישאה בשנית ובנעוריו נולדו אחיו דן ואחותו שירז. סשה היה אח בוגר ואחראי. "הייתי כל כך טרודה בגידולם ובצורך להוכיח את עצמי ולהתקבל לחברות בקיבוץ," הסבירה אמו, "שסשה, הבן הבכור, גידל את עצמו. כל הקשיים שעברנו חיזקו את סשה ולימדו אותו להיות רגיש, אחראי, מוסרי ובעל חוש צדק מפותח". 
סשה היה יצירתי ומוזיקלי מאוד. הייתה לו שמיעה מוזיקלית מעולה והוא לימד את עצמו לנגן מתווים ומשמיעה, בכינור, בחצוצרה, בסקסופון ובטרומבון, בתופים, בחליל ובגיטרה. הוא אהב מוזיקה מכל הגוונים, ערך מיקסים ושימש כתקליטן במסיבות; הכיר כל להיט חדש ורכש לעצמו אוסף אדיר של תקליטים.
סשה גם אהב ספורט והיה שחיין, חבר בנבחרת הנוער בכדורסל של הקיבוץ, ורץ למרחקים ארוכים. 
ב-1981 התגייס לגדוד 202 של חטיבת הצנחנים ויצא לקורס חובשים. אחרי חודשים ספורים הוא יצא עם הגדוד ללחימה במלחמת לבנון הראשונה. כחובש קרבי הציל סשה חיים והוציא על גבו פצועים משדה הקרב. לאחר המלחמה יצא לקורס קצינים וחזר לפלוגת מרגמות ב"גולני", בה התחיל כמ"מ (מפקד מחלקה), המשיך כקמב"ץ (קצין מבצעים) וסיים כמ"פ (מפקד פלוגה) בגדוד. סשה רכש חברים רבים והצבא תפס מקום משמעותי מאוד בחייו. בחדרו הקטן בקיבוץ אירח למופת, תמיד הייתה עוגה במקרר וכל החבר'ה חגגו אצלו. חבריו בצבא קראו לו סשה או אלכס.
לאחר השחרור חזר לקיבוץ, עבד בפלחה וברפת, ונבחר להיות נציג הצעירים במזכירות הקיבוץ. הציעו לו משרה של מטפל בקבוצת מתבגרים, כיתות ח', במוסד החינוכי, ובקיץ להיות מדריך חברתי. בני הקיבוץ שנולדו וגדלו במזרע לא גילו התלהבות, מרץ וחזון בדומה ל"רוסי", כך קראו לו בני קבוצתו. חניכיו מספרים איך כל פעילות שארגן הפכה לחוויה מעניינת ולא שגרתית. שחר, אחד מהם, נזכר: "אימנת אותנו בכדורסל... היית מקורי... ראית באימון לא רק אימון כדורסל אלא דרך להגיע לילדים ולהנחיל להם ערכים..." לדברי שחר, סשה ידע להגיע לכל אחד בדרך המיוחדת לו: דרך המוזיקה, דרך סיפורים מתקופת נעוריו או מימיו בצבא, דרך סרטים וכו'. הוא ארגן טיול אופניים לאילת, יזם והפעיל קבלות שבת ועוד. רבים מחניכיו זוכרים עדיין את משפט הפרידה האישי שכתב להם. 
המורה נעמי סמסון, שניהלה את המוסד החינוכי "עמקים" מתארת את העבודה המשותפת עם סשה כ"אהבה גדולה" וכחוויה: "הוא היוזם, המבצע, מניע אנשים ומביא לי רעיונות שלפעמים נראים כבלתי ישימים, אבל אצלו לא היה דבר כזה 'לא ישים!' הוא הלך בגדול תמיד, ולא שכח את הפרטים הקטנים ביותר. השילוב של יוזמה, כריזמטיות, יכולת הנעת אנשים ונחישות בביצוע פשוט הפליאו אותי... מהר מאוד מצאתי את עצמי העוזרת, התומכת, החברה..." 
באותה עת התנדב סשה במד"א (מגן דוד אדום) כיוון שתחום הרפואה היה קרוב לליבו. כששקל את המשך דרכו לאחר השחרור, נרשם ללימודי רפואה והתקבל לטכניון. בינתיים למד ציור במכללת אוהל שרה, סשה היה צייר מוכשר ביותר. ואז הגיע מכתב: צה"ל קרא לו להתגייס מחדש ליחידה 504 של חיל המודיעין. הקיבוץ אישר הן את לימודיו והן את קבלתו ליחידה. הוא בחר בגיוס לצה"ל. 
סשה החל ללמוד בקורס ערבית ייחודי. הוא אהב מאוד את השפה הערבית, והיו לו כישורים גבוהים לרכישת שפה על כל ניביה ומאפייניה. 
ההיכרות בינו לבין שולי (שולמית) החלה באותה תקופה, בדצמבר 1987, ועד מהרה ניצתה ביניהם אהבה גדולה. שולי סיפרה כי כעבור ארבעה חודשים של חברות העירהּ סשה משינה, כרע לפניה ברך והציע לה להיות אשתו. הם נישאו באוגוסט 1988 בקיבוץ מזרע, לאחר שהקורס של סשה הגיע לסיומו. הזוג הצעיר החל את חייו המשותפים והאינטנסיביים כששולי התמחתה במחלקת האולטרה סאונד בבית החולים בנהריה וסשה בהכשרה לא קלה כקצין ביחידה 504 בבסיס בצפון הארץ. 
במאי 1989 הם עברו לדיור צבאי בשכונת רמת אשכול בירושלים. סשה השתלב בבסיס של היחידה במרכז הארץ וניכר היה שמצא את מקומו. היו תקופות שבמהלכן הוא לא שב הביתה כשבועיים עקב המצב הביטחוני, אך באוגוסט 1989, כשנולד בנו הבכור גיא, היה סשה בבית וליווה את הלידה. כעבור שנה ברמת אשכול עברה המשפחה לקיבוץ רמת רחל וחיה בו במשך שנתיים. ביולי 1992 נולד בנם טל וכעבור חודש עברו, כמתוכנן, לצפון הארץ, לקיבוץ יפתח. בכל מקום בו שהו רכשה המשפחה חברים קרובים ששמרו איתם אחר כך על קשר חם. לאחר שהות של ארבע וחצי שנים בקיבוץ יפתח הציעו להם להתקבל לחברות, אבל שולי וסשה החליטו לעבור ליישוב קהילתי בגליל, לרקפת. סשה המשיך לבסס את מעמדו ביחידה בצפון. 
בתום עשור שנים עזב סשה את חיל המודיעין, קודם לדרגת סגן-אלוף, וקיבל פיקוד על היחידה לתיאום וקישור בחטמ"ר (חטיבה מרחבית) שומרון. באותה שנה, בדצמבר 1999, נולדה בת הזקונים מיכל. סשה שירת בשכם ולא נכח בלידה. 
בגזרה רבּו מטעני חבלה והמתח היה רב, ובבית רבתה הדאגה. תפקידו בעבודה המשותפת עם הפלסטינים היה מאתגר ומעניין, בייחוד לאור העובדה שבשנתיים שבהן שירת במרחב שומרון התרחשה אינתיפאדת 2000 והאירועים הקשים בקבר יוסף, שם נפל לוחם משמר הגבול מדחת יוסוף. הדוח שהוא חיבר כמפקד די-סי-או שכם (משרדי הקישור והתיאום הביטחוני המשותפים לישראל ולרשות הפלסטינית), בעקבות תחושותיו הקשות לאחר האירוע, הוא העדות הכתובה היחידה לאירועים, והוא נקרא "דוח אלכס". סשה אף החל לכתוב על כך ספר. 
היה לו כישרון כתיבה נדיר, יכולת ניתוח מצבים ויכולות חשיבה וביטוי גבוהות מאוד. סשה היה איש ספר ודעת, אוטודידקט שידע את ההיסטוריה של העולם, וב-2001 יצא ללימודי המזרח התיכון ומדעי המדינה באוניברסיטת חיפה. אמו ורעייתו חשו הקלה מקץ שנים של מתח מתמיד. שולי גידלה את שלושת ילדיהם לבד וייחלה לצאתו ללימודים; אך בספטמבר הגיעה בשורת האיוב: אצל סשה התגלתה מחלת סרטן במעי הגס. סשה לא נתן למחלה להשפיע על מהלך חייו, לא נכנע, עבר ניתוחים, הקרנות, טיפולי כימותרפיה והתמודד בגבורה עם הסבל הרב הכרוך בטיפול הרפואי. את הטיפולים קבע בין השיעורים והמשיך ללמוד. הוא סיים את לימודי התואר במזרחנות בהצטיינות. 
בריאיון לביטאון "במחנה" באפריל 2005, סיפר סשה: "הציעו לי לבקש פסק זמן מהצבא ולא רציתי... הצבא עטף אותי בצורה אופטימאלית... זה הרגיש כאילו הגיעה אליי עכשיו דמות חסרת פנים שהיא הארגון, מעמיסה אותי בסחיבת פצוע ולוקחת אותי משם". סשה חזר לצבא, המשיך באופטימיות ובלי תלונות לתפקד ביחידה לקשרי חוץ כקצין הקישור של פיקוד הצפון לאו"ם, ולאחר מכן מונה לראש מטה באגף המבצעים. הוא כיהן בתפקיד זה במשך כשלוש שנים. 
סשה היה בעל מפנק ומפתיע ואב מדהים. כשהיה בבית הוא התפנה במאה אחוז לילדיו, בסבלנות אין קץ. שולי סיפרה: "היית אבא ואיש משפחה מופלא. לילדים כל שעה פנויה איתך הייתה חוויה בלתי נשכחת. גייסת כוחות למרות השעה המאוחרת בה נכנסת הביתה וידעת להשאיר בדרכך המיוחדת את העבודה מחוץ לדלת, תמיד מחויך ונינוח, עוטף את כולם בזרועותיך הגדולות, מעניק נשיקות ותשומת לב. עם גיא היו לך שעות רבות של טיולים על הטרקטור בקיבוץ, במשחק השחמט בו התמחה בזכותך והוא ירש ממך את חריפות השכל והמחשבה. על טוליק הרעפת פינוקים ואהבה וחידדת אצלו את התחרותיות והמצוינות לצד העדינות והרגישות. ואילו למיכלי שכל כך אהבת, סיפרת סיפורים והמצאת דמויות אך ורק בשבילה. בילית איתה שעות רבות של חיבוקים ונשיקות ולכן ירשה ממך את היכולת והרצון לאהוב את החיים, את כישרון הציור ובעיקר את ההומור המיוחד". 
כאשר גיא בנו התגייס לחיל הים היה סשה מלא גאווה. בנובמבר 2008 הועלה סשה לדרגת אלוף-משנה ונכנס לתפקיד רמ"ח אג"מ (אגף מבצעים) במפח"ש (מפקדת חילות השדה). ביום הולדתו הארבעים ושש של סשה קיבל גיא סיכת קצין. אביו לא ויתר והגיע לטקס חיוור, עם חום גבוה, בכיסא גלגלים.
סשה עבר טיפולים קשים מאוד להדברת המחלה, לא ויתר לעצמו והמשיך למלא את תפקידו הצבאי תוך היעדרות מינימאלית מהשירות ובאחריות ובמסירות אין קץ. את הטיפולים הכימותרפיים בחר לעבור ביום חמישי אחר הצהריים על מנת שיוכל להתאושש מהם במהלך סוף השבוע. 
סשה היה כריזמטי, איש שיחה, ניחן בחוש הומור מיוחד והיה מוקד חברתי. אפילו בימיו האחרונים בבית החולים היה מוקף חברים רבים. 
בדברי ההספד אמרה שולי: "חיית חיים מלאי משמעות, לרוב לא קלים, ללא שינה מרובה, לעתים עם סיפוק ולעתים מלאי אכזבה... עברת תפקידים מרובים ומעברים לא קלים, מוקף תמיד בחברים רבים... היית איש צחוק ובדיחה, תמיד במרכז הבמה. איש של אוכל טוב והמון בירה ושתייה חריפה, אהבת את החיים ואכלת מהם בכפות גדושות, כשלצד כל זאת תמיד ליווה אותך הצד של הלא נודע. מתוך הכאב נולדה האמונה בעצמך והעיקשות בדרך אותה בחרת לעצמך. חיינו כזוג היו מלאים באתגרים לא פשוטים ובהמון אהבה. ידעת להפתיע ולחדש, ולצחוק ולהצחיק, ובעיקר דרבנת אותי להתמודד עם החיים. הייתה אחריות הדדית לגורל אותו בחרנו לעצמנו ולילדים להם בחרנו להעניק חיים. בתום מאבק עיקש במחלה שהיית בטוח שלא תוכל לך, לצד הכאב של אינסוף ניתוחים, נדמת בכבוד הראוי לך ובשקט האופייני לך, מוקף בעשרות ומאות אנשים שחלקו לך כבוד אחרון".
"חברים רבים, שכנים, כולם באו להיפרד," אמרה אמו ריטה, "אבד לנו איש מאוד יקר, אני איבדתי בן ואת החבר הכי טוב, שהיה אדם מופלא, איש משפחה ואב למופת. החיים בלעדיו לא יחזרו אף פעם להיות כמו קודם".
אלוף-משנה סשה חייקוב נפל בעת מילוי תפקידו כאשר נפטר ממחלתו ביום ז' בסיוון תשס"ט (29.5.2009). בן ארבעים ושש היה בנפלו. הוא הובא למנוחות בבית העלמין משגב, הותיר אחריו רעיה ושלושה ילדים, אם ושני אחים למחצה.
על מצבת האבן חקקה המשפחה את המילים: "איש גדול וישר, עיני תכלת לו. איש מילים ומשפחה, איש הפלדה".
בתחילת שנת 2012 התגייס בנו טל לשירות משמעותי בצה"ל.