אשל בן משה
בן לגיורא ועירית.
אח לליאת ויונתן.
נולד בל' אב תשל"ה, 07.08.1975.
גר ביובלים.
שירת בפלח"הן – של חטיבת הנח"ל.
נהרג בקרב בלבנון בכ"ג סיוון תשנ"ו, 10.06.1996.
היה בן עשרים ואחת בנופלו.
הובא למנוחת עולמים בבית העלמין במשגב.
אשל בן משה נולד ב-7.8.75 בקיבוץ מצובה, וחי שם את שנות ילדותו הראשונות.
אשל היה ילד עליז וחברותי, עם זאת היה אינדיבידואליסט באופיו וה"יחד" לא תמיד היה לרוחו..
מגיל צעיר אהב אשל בעלי חיים, בני אדם ואת משפחתו – אליה היה קשור מאוד. אשל היה אדם "חם" באופיו, חילק לאהוביו חיבוקים ונשיקות ביד רחבה.
הספורט היה חלק חשוב בחייו. הוא נהג לרוץ למרחקים ארוכים מקטנותו, וכבר בגיל  9-8 השתתף בקבוצות ריצה ונהג לשחק כדורגל וכדורסל..
כשהיה אשל בן 11 עברה המשפחה ליובלים. אשל שמח על המעבר, ועל כך שיוכל לזכות בפרטיות ולאכול את האוכל הטעים של אמא, ולהתקלח לבד במקלחת.
אשל נקלט במהירות ב"משגב" ובהיותו ילד חברותי מאוד, מצא לעצמו ידידים וחברים בסביבתו החדשה. גם על אהבתו לבעלי חיים לא ויתר. הוא אימץ שתי כלבות. במיוחד היה קשור לכלבתו האחרונה "שלג", אשר השיבה לו אהבה גדולה.
בכל שנות בגרותו במשגב, בלט אשל במעורבותו החברתית, ובתרומתו לארגון מסיבות, הצגות ותחרויות ספורט.
בין "עניין" ל"עניין" אהב אשל לאכול ממתקים, ובמיוחד שוקולד. המון שוקולד.
אשל היה ילד שמח, וחיוכו הרחב הפך לאחד מסימני ההיכר שלו. ביה"ס לעומת זאת לא נכלל בין אהבותיו הגדולות, או כלשונו – "המערכת לא מבינה אותי, ואני לא מבין אותה". לא אחת שמעו הוריו מהמורים, כי הפוטנציאל והיכולת שלו אינם ממומשים.
אשל התקשה להישאר זמן רב בכיתה, והיה "חותך" למגרש הספורט, או יוצא לעשן בצל עץ החרוב הידוע. הוא אהב לשוחח שעות ארוכות ולהתפלסף. ידידותיו אהבו להתייעץ איתו, ולשתף אותו במחשבותיהן, והוא לקח ברצון חלק בהתלבטויותיהן.
כמו עם חבריו כך גם עם משפחתו, אשל היה אדם שאיכפת לו, קשוב, רגיש ותומך.
קשריו עם הוריו – גיורא ועירית, אחותו הבכורה – ליאת, ואחיו הצעיר – יונתן, היו חשובים לו מאוד.
הוא נהג לשתף את משפחתו במה שעבר עליו, ואהב את המפגשים עם המשפחה המורחבת.
אשל אהב להתלבש בצורה מיוחדת, והשקיע רבות בחיפוש אחר אביזרים מיוחדים ויוצאי דופן.
בסוף כיתה י"א עזב אשל את ביה"ס, והחל לעבוד במכולת בישוב "יודפת". אשל אהב את אנשי יודפת, וחווה תקופה של עצמאות. לפני הגיוס עבד תקופה קצרה בבית מלון באילת.
כאדם שהתעניין בכל מה שקורה במדינה, וגילה ערנות רבה לנעשה במפה הפוליטית, לא הופתע איש ממכריו כשהתגייס ליחידה קרבית.
באוגוסט 1994 התגייס אשל לפלוגת ההנדסה - הפלח"הן – של חטיבת הנח"ל.
אהבתו לשירות ולחבריו ליחידה הקלו עליו את קשיי ההסתגלות למסגרת הצבאית. הוא שובץ כמקלען מא"ג – תפקיד מרכזי ולא קל בצוות.
גם בצבא זכתה אישיותו הכובשת לחשיפה רבה, והוא רואיין לא פעם לטלוויזיה כדובר הקבוצה.
לאחר כשנה בצבא עלה אשל עם הפלוגה למוצב "דלעת" שברצועת הביטחון, בדרום לבנון, לתקופה של 4 חודשים. עם סיום הפעילות המבצעית השלים הצוות את מסלול ההכשרה, ואשל הספיק להשתתף בבר-המצווה של אחיו יונתן.
במרץ 1996 עלתה הפלוגה פעם נוספת למוצב "דלעת". הקו היה "חם" במיוחד, והמוצב ספג הפגזות קשות.
אשל יצא לחופשתו האחרונה עם סיום מבצע "ענבי זעם". בחופשה זו חגג עם דודתו שרי את נישואיה, השתתף ביום ההולדת של סבו אמנון, ובמסיבת חג השבועות של יובלים. הוא הספיק לקחת חלק בטורניר הראשון של "כדורסל משפחות", שנערך במשגב, ולזכות עם משפחתו במקום הראשון, כשהוא קולע את סל הניצחון בשניות האחרונות.
למעשה הייתה זו פרידתו מ"משגב", אותה כל כך אהב.
בליל ה-9 ביוני, יצא אשל, יחד עם כוח של 13 לוחמים ממוצב "דלעת", לביצוע מארב בוואדי באזור העיר נבטייה.
למחרת ב-10.6.96, בארבע ושלושים בבוקר, התקפל המארב והחל לנוע חזרה למוצב. בראשית דרכו, ומטווח של מטרים ספורים, נפתחה אש חזקה על הכוח. במטח הראשון נפגעו ונהרגו שני הקצינים שהיו בראש הכוח. שני לוחמים נפגעו ונהרגו בהמשך הקרב.
אשל שהיה בחלק האחורי של הכוח, השיב אש, ואף דילג ושיפר עמדות. הקרב נמשך דקות ספורות, כשאש תופת נורית על הכוח ממספר מוקדים.
לקראת סיום הקרב נפגע אשל ונהרג.
אשל הובא למנוחת עולמים בבית העלמין ב"משגב" בהיותו בן 21 שנים בלבד.