עומר סואעד
בן לחדרה וקאסם.
נשוי לנופה.
אב לקאסם ומעתוק.
נולד ב 28.03.1973.
גר בכפר סלאמה שבמועצה האיזורית משגב.
שירת בחיל הנדסה.
נפל במהלך מבצע חטיפה של חיזבאללה בגבול לבנון בח' בתשרי תשס"ע, 07.10.2000.
היה בן עשרים ושבע בנופלו.
הובא למנוחת עולמים בבית העלמין סלאמה.
עומר נולד ב-28.3.1973 בכפר סלאמה שבגליל העליון, בנם של קאסם וחדרה סואעד, בן ראשון מתוך 11 ילדים. לעומר אח תאום זהה בשם עאמר. את ילדותו עבר עומר בכפר סלאמה, שם למד והתחנך.
תחביבו של עומר היה לנגן על חליל ובזמנו הפנוי היה מופיע בשמחות שהתקיימו בכפרי הסביבה.
היה בחור צנוע ואהוב על הבריות שאהב לעזור לזולת.
עומר היה בן למשפחה ענפה משבט סואעד שרבים מבניה משרתים בזרועות הביטחון והמשטרה. עומר הלך בעקבות בני שבטו ובגיל 24, ב-20.8.1997 , התנדב לצבא, שירת כנהג בט"ש בגדוד הנדסה והמשיך את שירותו הצבאי כאיש קבע. היה חייל טוב, אהוד על חבריו, אהב מאד את שירותו הצבאי, אהב להעניק עזרה לזולת בכל תחום.
עומר התחתן עם בחירת ליבו נופה וביחד הקימו בית בכפר סלאמה. לבני הזוג נולדו 2 בנים, קאסם ומעתוק, ילדים שהיו קשורים מאד לאביהם ואהבו אותו מאד. עומר היה קשור מאד אליהם.
בחודש אוקטובר 2000 עלה עומר למוצב הר דב, שם שימש כנהג הגדוד למשימות ביטחון שוטף.
ביום שבת ה- 7.10.2000, יצאו 3 חיילים מהנדסה קרבית לפטרול שגרתי בגבול הצפוני של מדינת ישראל, בגבול לבנון. 3 החיילים הם: עדי אביטן, בני אברהם ועומר סואעד. בשעה 12.40 בצהריים, בהגיעם לנקודת דיווח 590 בהר דב, הופעלו על הכוח 2 מטעני חבלה ע"י קבוצת מחבלים מהחיזבאללה. החיילים שנפצעו ונפגעו מהמטענים נלקחו בשבי והועברו לצד הלבנוני של הגבול. החוטפים השתמשו בסמלים ומדים של האו"ם על מנת לבצע את מעשה הפגיעה והחטיפה.
מאז יום החטיפה לא הורשה הצלב האדום או כל גורם אחר לבקר ולבדוק את מצב החטופים ולהבטיח שהם מקבלים את הטיפול והזכויות שלהם. כל בקשה שהגיעה מכל גורם, נדחתה ע"י החיזבאללה.
המשפחות שלחו בדרך קבע חבילות ליקיריהם, באמצעות הצלב האדום, אך החיזבאללה דחה גם את זה. למשפחות לא הגיע שום מידע על גורל יקיריהם, לא מהחיזבאללה ולא מאף גורם אחר.
בחודש נובמבר 2001 הכריז צה"ל על שלושת החטופים כחללים שמקום קבורתם לא נודע, אבל, משפחתו של עומר לא קיבלה את ההחלטה מכיוון שלפי דת האיסלאם, יש חובה ששני עדים יראו את הגופה או את מקום הקבר. מאז המשפחה נשארה במצב של חוסר ידע וודאות.
היתומים המשיכו לשאול "איפה אבא ומתי הוא חוזר", האלמנה המשיכה לחכות לבעלה ולהכין לו צלחת על שולחן האוכל, ההורים המשיכו לחכות לכל שביב מידע על גורל בנם. במשך 1,210 יום חיכו וחיכו, עד שבתאריך 29.1.2004, בשעת לילה מאוחרת אפסה כל תקוותם בזמן שעל מרקע הטלביזיה הוקרנה תמונת 3 ארונות המתים המועלים על מטוס בדרכם לארץ. אז נגוזה התקווה לראות את הבנים בחיים. המוות באותו רגע היה ודאי. הבנים בדרך הביתה, אבל לא כפי שכולם רצו – בריאים ושלמים, אלא בארונות קבורה.
לאחר הטסת הארונות לגרמניה ובדיקת הגופות, התברר ששלושת החיילים – עומר, בני ועדי, נהרגו כבר ביום חטיפתם ב-7.10.2000 . עומר היה בן 27 וחצי בעת מותו.
עם נחיתת גופות החללים בארץ, התייחדו המשפחות עם יקיריהם, כל משפחה עם יקירה. היו מחזות קורעי לב כמו הבן שאמר: "הנה אבא שלי, אבא חזר, תראו אבא שלי בא".
באותו ערב נערך טקס ממלכתי בשדה התעופה, במעמד המשפחות, נשיא המדינה, ראש הממשלה ושר הביטחון. טקס מכובד ומרגש.
למחרת היום, יום שישי ה-30.1.2004, הובאו הבנים לקבורה. עומר נטמן בבית העלמין בכפרו סלאמה, בטקס צבאי. בטקס היו המון רב, משפחתו הענפה של עומר ז"ל, שבט סואעד, הוריו, אחיו, האלמנה והיתומים הקטנים – קאסם שהיה בגיל 5 בעת החטיפה ומעתוק הקטן שביום החטיפה היה בן 3 בלבד, יתומים קטנים שיגדלו ללא אב, כי הם נכנסו לרשימה הארוכה של יתומי צה"ל. כן נכחו בטקס חבריו לנשק של עומר, מכרים מכל קצוות הארץ ומכל המגזרים ובמעמד שר.
המשפחה קיבלה עליה את מר גורלה וטמנה את עומר בחלקת הקבר המשפחתית באדמת המדינה שלמענה נפל.
במהלך האבל פקדו את אוהל האבלים הענק המון רב של מבקרים, מכל קצוות הארץ וביניהם היו גם משפחותיהם של עדי ובני אשר התאבלו על בניהם כבר בשנת 2001 וכעת באו לנחם את משפחתו של עומר וניחמו אחד את השני במר גורלם.
יהי זכרו ברוך.