צילה (שרון) ניב
בת לסלי ואריה.
נשואה לזוהר.
אחות לדבורית, רמי ועליזה.
אם לשרון, יעל, גלעד וליאור.
נולדה בי"ד בתשרי תשכ"ב, 24.09.1961.
גרה ברקפת.
נרצחה בפיגוע טרור במלון הילטון טאבה בכ"ג תשרי תשס"ה, 07.10.2004.
היתה בת ארבעים ושלוש במותה.
הובאה למנוחת עולמים בחולון.
צילה (צ'ילי), בת סלי ואריה שרון, נולדה בתל אביב בי"ד בתשרי תשכ"ב (24.09.1961). בילדותה עברה המשפחה לגור ברמת גן, ושם גרה רוב שנותיה. הייתה הבת השנייה אחרי דבורית, הבכורה ממנה בשנה. אח"כ נולדו רמי והבת הקטנה עליזה.
המשפחה מצד האימא ותיקה מאוד בארץ, הם הגיעו לארץ מספרד בזמן האינקוויזיציה ובמשך דורי דורות גרו בחברון, עד למאורעות תרפ"ט (1929). ענף אחר הוא של חלוצים מרומניה, שעלו לארץ בראשית שנות השלושים של המאה הקודמת כדי לייבש ביצות, לסלול כבישים ולבנות את הארץ בזיעת אפם. הסבא של צילה, רחמים כהן, שגדל בחברון, השפיע עליה רבות בכל הנוגע לשפה הערבית, לתרבות ולדת האיסלם, וכמובן שכל האוירה בבית הייתה יהודית וציונית.
בילדותה הייתה צילה שובבה בצורה בלתי רגילה, בגיל שנתיים נהגה לקפוץ מהספה לרצפה ללא הפסק, תמיד נפצעה והיה צורך לרוץ איתה למגן דוד אדום. זה לא שינה לה - תמיד הייתה קופצת תוך כדי דקלום "עוד פעם אני לא אעשה דבר כזה", לשווא. בגיל שש איבדה את עינה השמאלית, ונותרה עם עין אחת, אשר הראייה בה הידרדרה במשך השנים עד למספר משקפיים של 6.5. דבר זה רק הגביר אצלה את הרצון להצליח ולהצטיין בכל, כדי שלעולם לא ירגישו בבעיות העיניים שלה.
צילה למדה בבי"ס "פרדס" (היום "מורדי הגטאות") ואח"כ בתיכון "בליך" במגמת ערבית מוגברת. בשנים אלה התמידה ללכת לתנועת צופי ר"ג, תחילה כחניכה ואח"כ כמדריכה. מילדות למדה בלט קלסי וג'ז, והייתה 3 שנים חברה בלהקת הריקוד "פעמי אביב" של עיריית ת"א.
אחרי השירות הצבאי, אותו התעקשה לעשות, למדה 4 שנים במכללת לוינסקי במגמה לחינוך, לשון וערבית, וסיימה בתואר B.ED - בהצטיינות. היא נשארה לעבוד בסמינר עוד שנתיים כעוזרת של הד"ר רחל פסטרנק, תוך שהיא לומדת ומשלימה תואר B.A בערבית באוניברסיטת בר-אילן.
צילה נישאה לזוהר ניב והקימה בית למופת ברקפת, ישוב בגליל המערבי. הייתה אם לתאומות שרון ויעל, ילידות סוף 1986, לגילעד, שנולד בשנת 1993, ולליאור יליד 2001. היא הייתה יפה ומטופחת, לבושה טיפ טופ ומבושמת בבשמים הטובים ביותר, כך דאגה שגם הבנות תהיינה תמיד מטופחות ומסודרות ושהבנים יהיו נקיים ומסודרים.
צילה הייתה נדיבה ומכניסת אורחים לחברים, לשכנים, והבית היה שוקק בהם. ימי ההולדת שעשתה לילדים היו לשם דבר.
האהבה לריקודי עם הייתה תמיד בביתם וכולם: היא, הבעל והבנות רקדו. צילה הייתה 13 שנה בלהקת המחול הייצוגית של משגב, ושרון ויעל היו שנים רבות בלהקת משגב ואח"כ בלהקת "כרמיאל".
בכל שבת נהגה המשפחה לטייל ברחבי הגליל והגולן ובחופש הגדול נהגו לנסוע לחופשות קצרות בחו"ל, תמיד עם הילדים ולשמחתם.
צילה הייתה מסיעה את הילדים לכל מיני חוגים. במיוחד רצתה ששרון ויעל ילמדו לנגן על פסנתר וכך למדו 10 שנים. היא הסיעה את הילדים לחברים, להצגות ולפעילויות שונות, במשך כל אחה"צ והערב ועד הלילה, וקראו לה תמיד "שירותי צילה - הסעות". צילה וזוהר בנו קומה שנייה בבית לשרון ויעל, ועליית גג לגילעד. לבנותיה נהגה להגיד שכשהן תתחתנה הן חייבות לגור למעלה, כדי לא להיפרד ממנה לעולם, ושאם הבחור לא יסכים לכך - שייפרדו ממנו.
את צילה יזכרו כולם כאחת שתמיד, תמיד, מופיעה עם מאפה מעשה ידיה, או עם כיבוד אחר. תמיד על עקבים מרעישים, בידה האחת תיק עבודה גדול וכבד מלא בקלטות וידיאו, קלטות אודיו, עיתונים, דפי עבודה ומבחנים, התיק היה כה מלא עד כי היה פתוח תמיד, והיה כבד יותר ממנה. בכתף השנייה היה תלוי תיק יד ענק מלא בתרופות לכל הילדים ובשלל דברים. גם תיק זה היה כה מלא עד שלא נסגר. בידה הייתה נושאת את ליאור, ממנו לא נפרדה לדקה. הסלולארי היה נשען על הכתף שלה ואיך שהוא החזיקה גם ספל קפה, אותו נשאה למכונית, ואם הייתה אפשרות הייתה נושאת גם כמה שקיות ניילון מלאות.
צילה הייתה מלאה בפעילויות כרימון, אין לדעת איך הספיקו לה 24 שעות היממה, וכל מעשיה היו תמיד מכל הלב ובמושלמות. היא טיפלה בחברה חולה ובישלה לה כל שביקשה, עזרה לנפגעי טרור וממש הכריחה אותם להתאושש. היא אימצה את משפחת עומאר סואעד מהכפר הבדואי סלאמה, שנפל בשבי הלבנונים עם עוד שני חיילים ואח"כ נרצחו, וטיפלה בהם במסירות.
צילה לא הסכימה שתלמידיה במגמת הערבית המורחבת ינשרו מהמגמה ועזרה להם ככל יכולתה. הציונים בבגרות היו חייבים להיות מ- 90 ומעלה. ואכן תלמידיה נחטפו למודיעין בצבא והיו ידועים כמי שבאמת יודעים ערבית. כדי להשיג זאת היא הייתה מזמנת את כל הכיתה לביתה כמה פעמים לפני בחינות הבגרות למשך שעות לימוד ארוכות ומרוכזות, תוך הגשת ארוחות חמות וכיבוד - כמובן ללא תשלום. כל תלמיד יכול היה להתקשר אליה כאוות נפשו ולשאול שאלות. תלמידים שהתקשו למרות הכולהייתה מזמינה לביתה אף בשעה עשר בלילה, והיו יושבים ללמוד עד שממש נרדמו. כיום אין תלמיד שלא זוכר אותה כמורה שאין דוגמתה. תמיד גם הייתה מתעניינת בבעיות גיל ההתבגרות שלהם, ומייעצת להם ולהורים.
צילה הייתה מרכזת המגמה בבית הספר התיכון במשגב וכן בחטיבת הביניים, כמו כן הייתה מנחה של מורים לערבית בגליל ביחד עם חברתה אלישבע טהור. בשנת 1999 הוסיפה לעצמה גם את המגמה המוגברת בערבית בבי"ס "אורט - כרמים" בכרמיאל.
עד לפרוץ האינתיפאדה בשנת 2000 הייתה הולכת למספרה בסכנין, שם הכירה את משפחתה של הספרית והם לימדו אותה את הקוראן ואת הפרשנויות השונות שלו. פעמים רבות נשארה בביתם ללמוד, או שהם השאילו לה ספרים יקרי ערך והדריכו אותה איך ללמוד מהם. בסכנין ביקרה במסגדים וקשרה קשרי ידידות רבים. צילה הייתה בת בית בכפרים ערביים רבים בגליל וכן בכפרי הדרוזים והבדואים, שהעריכו אותה מאוד והיא אותם.
אביה של צילה היה חבר "דן" ומורה דרך, ולכן בילדותה ובבגרותה טיילה כל המשפחה בכל רחבי הארץ וינקה את אהבת הארץ. גם חצי האי סיני היה אז בידי ישראל, והמשפחה קיימה עשרות טיולים עם חוג מטיילים מ"דן" בכל רחבי סיני. את יום ההולדת ה- 17 של צילה חגגו לרגלי סנטה קטרינה, כשבלילה טיפסו לפסגה. את נואייבה, היא נביעות, אימצה המשפחה כמקום מגורים, ובכל שנה בחופש הגדול היו נוסעים לשם, וחיים חודשיים באוהל - כך במשך שנים. באחד הטיולים האחרונים צילמו את מלון "אביה סונסטה" בעת בנייתו, מלון שלימים היה ל"הילטון טאבה", בו נהרגו צילה ושני בניה.
כמה שבועות לפני הנסיגה מסיני (1982) נפרדה המשפחה מהמקום ב"מחווה לאופירה" - פעילות צלילה של 3 ימים באופירה, היא שארם א-שייך. מאז אף אחד מהמשפחה לא היה מסוגל לבקר בסיני - כל השנים הללו. רק בשנת 2004 הצליח זוהר לשכנע את צילה לנסוע לטאבה. היא הסכימה, התחרטה ושוב הסכימה, כשחיכו בתור באילת לעבור לטאבה התייאשו ורצו להישאר באילת, ואז - מעשה שטן - פתאום התחיל טור המכוניות לחצות את הגבול במהירות, ובתוך דקות מצאו את עצמם בטאבה.
במוצאי שמחת תורה, כ"ג בתשרי תשס"ה (07.10.2004), סמוך לשעה עשר, פוצץ מחבל-מתאבד מכונית תופת בכניסה למלון "הילטון טאבה". בפיגוע נהרס חלק גדול מהמלון, ונפגעו אורחים ועובדים רבים. 31 אנשים נהרגו במקום, ביניהם תשעה ישראלים. צילה והבנים גילעד וליאור נהרגו במקום.
כשעה וחצי אחרי הפיגוע פוצץ מחבל מכונית תופת בראס א-שטן שבסיני, שם נהרגו עוד שלושה ישראלים.
ביום האסון בילתה משפחת ניב את כל היום באילת, ארוחת ערב אכלו ב"רפי נלסון" ובשעה 21:30 בערב עלו לחדרים כדי לנוח מעט, להתלבש ולרדת להופעה בלובי המלון. ההורים, גילעד וליאור נכנסו לחדרם מס' 902 ושרון ויעל לחדרן מס' 904. צילה וגילעדי שכבו למראשות המיטה ונחו, וזוהר וליאור ישבו למרגלות המיטה כשזוהר רוכס את נעלי ליאור. בעת הפיגוע נפל זוהר 9 קומות ונפצע, ליאור נשמט ונפל לקומה 3 שם נמצא ביום שבת ע"י המחלצים כשהוא שרוף לחלוטין. צילה וגילעד נהרגו בסקילה ונמצאו בקומת המרתף ביום ראשון בערב - אחרוני ההרוגים שנמצאו.
שרון ויעל לא נפגעו. בעת הפיגוע, יעל הייתה עסוקה באיפור, ושרון הייתה מוכנה ועמדה לעזוב את החדר ולהצטרף לחדר ההורים. בהיותה בדלת צלצל הסלולארי, יעלי הייתה עסוקה, ושרון פנתה לענות - ואז אירע הפיצוץ. החדר החשיך, אבק ועשן כיסו את כל החלל, כל החלונות והדלתות נשברו והחמור מכל היה, שחצי חדר נטה ליפול. שאר הרצפה הייתה סדוקה בחריצים ומשם ראו את השריפה שהייתה למטה. צעד בלתי זהיר, בחושך, היה עלול להסתיים באסון. הבנות זעקו לעזרה, אך רק אחרי כשעתיים הגיעו כמה מצרים לחלצן, ועזרו להן לקפוץ מעל התהום הלוהטת ולהגיע בשלום לחלק הקטנטן שנשאר מהמסדרון. כששרון ויעל פנו אחורה לראות את חדר ההורים הן ראו שאין חדר - מקום ריק ושחור היה במקום שהיה פעם חדר ההורים והאחים. הן התעלפו, והיה צורך לשאת אותן למטה דרך המדרגות הלולייניות באגף השני של המלון. אחרי כמה שעות נפגשו עם האב הפצוע בבית החולים יוספטל באילת.
צילה הייתה בת 43 במותה. הותירה בעל ושתי בנות, הורים, אח ושתי אחיות. הובאה למנוחות בבית העלמין בחולון, לצד שני בניה.