מפעלי הנצחה כלליים
ספר שירים
דף פתיחה

"...כך היינו בשכונה,
כך היה כל השנה,
חשבנו ש'לשיר' זה 'לבלות',

היו ימים - היו לילות..."

גם אצלנו הגיע השלב הזה בהתבגרות,
שחיפשנו עוד דרכים להעביר את הזמן ביחד, מתי זה קרה? אף אחד לא זוכר בדיוק.
כנראה מתישהו לפני עידן הרישיונות והדלקן.
בעצמון מעל האמפי, או מתחת לבית של ברני. שרפנו קרשים ואת הזמן, שרנו שירים,
ופתאום נפל לנו האסימון שאין אצלנו אף אחד בחבר'ה שמנגן.
היו כמה שהרימו את הכפפה, פה אקורד, פה שיר. אבל בשביל אהוד זאת הייתה ממש אהבה חדשה. והוא לקח את זה ברצינות, כמו שרק אהוד יודע. אתרי אינטרנט, תוכנות, ספרים, חוברות, שיעורים, ושעות של אימונים בחדר מול המחשב.
ואנחנו קצרנו את הפירות. לך תסביר את התחושה - חושך, פנס קטן מאיר חוברת אקורדים מצ'וקמקת, שרים ביחד.
והיום... היום אנחנו רק רוצים לחזור לאותם הרגעים, באוויר הקריר של הערב, עם חום של מדורה ושמי כוכבים. מזמזמים לצלילי הגיטרה את פסקול הנעורים שלנו.
אנחנו רחוקים מלהבין ולהכיל את האסון הזה. את העובדה שאהוד יצא בכזאת פתאומיות מחיינו.
רצינו בספר הזה להנציח את החבר שלנו.
את האופי שלו, הדברים שאהב. טיולים, חבר'ה, פק"ל קפה, וגיטרה...
להזכר בזמנים שבילינו ביחד ובשירים שליוו אותם.
בטיולים השנתיים, בתנועה, בל"ג בעומר ויום העצמאות, בים, בכינרת, בעצמון.
הדבר הכי טוב שיכול לקרות לספר הזה, הוא שתיקחו אותו איתכם לטייל בארץ.
קחו אותו למקומות שאהוד כל-כך אהב. למדבר, למעיינות ולנחלים.
שירו את השירים עם אנשים שאתם אוהבים, עם החברים שלכם.
אולי ככה המנגינה של אהוד, תמשיך להתנגן...


מתגעגעים, העצמוניקים.
אוקטובר 2010